מבט לשבת פרשת כי תישא חומש שמות

בס"ד
מבט לשבת פרשת כי תישא חומש שמות
מעובד עפ"י שיחות הרבי מליובאוויטש

ירידה מאתגרת
ישנו סיפור קצר על חמור מסכן שנפל לבור עמוק. החָמָר, בעליו, ניסה להוציאו אבל לא הצליח. החמור נָעָר בקול ובכה בצער," אִי-אָ, אִי-אָ…
התקהלו אנשים סביב הבור, טיכסו עצה, איך להוציא את החמור, אבל כל העצות לא הועילו. נקפו שעות, החמור המשיך לנעור ולבכות בבור, עד שקולו התחיל להתעמעם, אפסו כוחותיו, – ולפתע נדם. בעליו הצטער, הבין שחמורו מת. נכמרו רחמיו על חמורו הטוב, וגמלה בלבו החלטה שלפחות נבלתו לא תהיה טרף לבעלי החיים. לקח מעדר, ומילא דלייו בעפר, שפך לבור, לקבור את החמור. הבור אט אט התחיל להתמלא עפר. לפתע, החמור התנער, הוא לא מת. ניער את העפר מעל גבו, ושב לנעור בקול, ובד בבד הרים רגלו, ודרך על תלולית האדמה שהצטברה סביבו. בעליו ראה את הדבר, וחיש הבין. מיהר לשפוך דליי עפר רבים… וחמורנו, הבין או לא הבין, עלה על כל תלולית שהתגבהה בבור, ויחד אתה התרומם – ויצא.
קורה שהירידה, אם תופסים אותה נכון ובזמן – היא קרש קפיצה שמאפשר לעלות מהבור..

כולנו יודעים שבמעגלי החיים, יש פה ושם ירידות. הרבי מליובאוויטש, מגדיר את מה שנראה כ"ירידה" – כ"עליה" דווקא. מצב שצופן בחובו הזדמנויות חדשות וטובות יותר. זאת בעצם "עליה" – לצורך עליה יותר גבוהה. כמו דלת שנסגרת– ואחרת נפתחת. יש מוצא! נדרש רק לגלות את הכיוון, לרצות להכנס ולהגיע ליעד. "ירידה-עליה" כזאת מזמנת אפשרות לתנופה חדשה ולזינוק גבוה.

שמה של הפרשה, "כי תישא" משמעו נשיאות, רוממות, מצב גבוה ונעלה. אך תוכן הדברים בפרשה רחוק ת"ק פרסה מרוממות. הסיפור הכתוב מעורר מבוכה ובושה גדולה.
בני ישראל, לא כולם, חטאו בחטא נורא, עשו להם עגל זהב. צנחו פתאום מהאופוריה השמימית של מעמד הר סיני. מרוממות ענקית, לכֶשֶל ולמחדל חמור ביותר ומשולל הגיון.. וכל זה על מה ולמה? משה רבנו, לפי חישובם השגוי, בושש לרדת מההר, ותיסמונת "פחד הנטישה" תפס לו מקום בלבם. הם חייבים "אינסטנט" מנהיג. לא יכולים לחכות, אפילו לא עוד רגע אחד. מוכר? במהירות הסילון מתקבלת החלטה נמהרת – שאותותיה ניכרים לאורך ההסטוריה היהודית.

לא הכל טוב – אבל הכל לטובה. בספר התניא יש הדרכה מעשית איך לא להתפתות לאינסטנט, איך לא לעשות "בשליפה". בלי הנחות ואנחות. כדי להגיע ליעד הנכון, נדרש ללכת "בדרך ארוכה וקצרה", דרך שנדמית בתחילה ארוכה ומייגעת, אבל כשמגיעים ליעד, מתברר שהיא דרך קצרה וקולעת. כאשר מתעוררת "בירידה" המוטיבציה לעלות – הירידה כבר אינה קיימת. היא כבר עליה ממש!

כך זה היה בחטא הנורא של בני ישראל. הם התביישו במעשיהם והכירו באיוולתם, וביקשו בכל מאודם לעשות תשובה ולתקן. משה השתכנע מכוונתם ו"נלחם" למענם. הבורא סלח, והעלה שוב את משה לארבעים יום נוספים בהר. מבחן חוזר לעם. אבל הפעם הם כבר בעֲלִיָה, למודי נסיון, עם אמונה ובטחון. מגיע להם ציון טוב יותר. ובזכות "הירידה-עליה" שהיתה, מקבל עם ישראל לוחות חדשים, במהדורה חדשה ומורחבת. לא רק את התורה שבכתב, אלא גם את התורה שבע"פ, וגודל מעלת הלוחות השנִיִים – לא יסולא בפז!

הדרך לגאולה היתה ארוכה בת אלפיים, מלאת ירידות לא יתוארו. אבל, ארוכה – וקצרה. הנה אנחנו על סף היעד, עוד קצת מאמץ, עוד מצווה ומעשה טוב, וזהו! גאולה ממש!

הדלקת נרות : 5:10 צאת שבת: 6:19 שבת שלום ומבורך
דוד טל

סגור לתגובות.