בס"ד
מבט לשבת עקב חומש דברים
מעובד על פי שיחות הרבי מליובאוויטש
אפשר לתקן
מוכר לכם הטפטוף המעצבן הזה מהברז במקלחת, פלופ..פלופ… משגע פילים ! בעיקר בלילה כאשר כל טיפה נשמעת כמו תוף-הג'ונגל, שמתיש את המוח… אשתי, שתחי', שרגישה מאד לקולות הציעה שנחליף ברז – וזהו! והוסיפה שלפעמים הוא גם צורם. כדי לחזק את רצונה היא בחרה בטקטיקת שיכנוע : "ראיתי אצל השכנים ברז משהו-משהו"… לא השתכנעתי מהברז של השכנים. ידעתי שהברז שלנו איכותי, ומיוצר ע"י חברה אמינה ויוקרתית מאד. השתדלתי להסביר לה שעל-פי השיטה שהיא מציעה, נצטרך להחליף הרבה פריטים בבית – אם לא את כולו.
על קילקולים, ועל פתרונות טובים אפשריים, מספרת לנו פרשתנו. התורה מלשון הוראה, יש בה הדרכה אבסולוטית שלאורה אפשר ללכת בבטחה. היא תורת חיים בהיבט המעשי-הפיזי, והרוחני.
פרשת עקב, היא אחת משבע פרשות הנחמה, המלוות אותנו עד ראש השנה ומתארות את הגאולה העתידה. הדרך לגאולה, אומר הרבי, מחייבת תהליך של בירור וניתוח הסיבות שגרמו לגָלוּת ישראל. עצם ידיעת הסיבה שגרמה לחורבן, יש בה לעורר מודעות, וחשיבה נכונה לתיקון המצב, וכאשר מתקנים – נגאלים !
ביציאת מצרים, לפני הכניסה לארץ המובטחת, עברו בני ישראל סדנת "אימון אישי" וגיבוש לאומי, בדרך ארוכה שנמשכה ארבעים שנה במדבר. מסביר הרבי, שהמדבר הזה נמשל לגָלוּת, והוא מתואר בפרשתנו כך: "המִדבָּר הגדול והנורא, נחש, שרף ועקרב וצימאון, ואין בו מים". התיאור, עד כמה שאינו מרנין, יש בו כדי לעורר מוטיבציה לעשות משהו, במטרה להגיע לדרך טובה יותר .
התואר הראשון של המִדבָּר – גדול ! המימד הזה, כפי שהצטייר בעיני עם ישראל, היווה את הסיבה הראשונה שהביאה לגלות. כאשר יהודי מעניק בהגזמה חשיבות וכבוד לעולם הגדול, ומִתפָּעֵל מאד ממנו, ואִילוּ אותו עצמו, את יהדותו ואת מורשתו מחשיב לקטן, אז לָעולם, כביכול, יש בעלוּת עליו – וזאת תחילת הגלות! מכאן נמשכת ירידה באופן תלול. "מִדְבַּר-העמים" הגדול, הופך להיות גם נורא בעיניו. הוא חש קטן, ומתיירא: "מה יגידו הגויים"? הוא מעדיף להצניע את יהדותו, ולהשתלב בעולם. פחות שאלות, פחות להתבלט. כך, בד-בבד, חל בו שינוי נוסף. הוא מתחיל "להתחמם" מהעולם הגדול, כמו נחש, שדמו חם… והתהליך נמשך והוא מגיע למצב "שרף", ונִשריפֵת בו גם ההתלהבות לענייני קדושה. שלב אחרי שלב, הוא יורד למצב "עקרב", שארסו כידוע קר, ומסמל קרירות ואדישות מענייני קדושה. לפתע, גם זה קורה,לפתע, מתעורר בו פתאום איזשהו צמאון. הוא פשוט נעשה צמא. זה קורה כשהוא שומע "במקרה", משהו מוכַּר משכבר, שמתנגן ומעורר בו געגוע בלב… או כשהוא מוזמן לחתונה של חיימקה, ששובר את הכוס ומכריז "אם אשכחך ירושלים", ואז נצבט בו עוד משהו קטן בלב… או כשנדמה לו שהוא מריח את ניחוח הגפילטעא של סבתא, ועורג אצלו הלב… והוא נעשה צמא, גם אם לא תמיד הוא יודע לְמָה או לָמָה…
רגע, מאיפה כל זה התחיל? מאותה הצטיירות התחלתית שגויה. מנתינת החשיבות ל"מִדבָּר-הגדול" שתיעתע בו כמו פטה- מורגנה !
את הברז לא צריכים לזרוק. תיקָנו אותו. הוא כבר לא צורם ולא מטפטף. הגומיה קצת התרופפה. זה עלול לקרות. לא נורא, אפשר לתקן ! רצוי, מידי פעם, לעשות בדק-בית, עבודות אחזקה, חיזוקים ושיפורים בשוטף… המים זורמים עכשיו בברז בקילוח טוב יותר. וכידוע לכולם – אין מים אלא תורה ! יכולנו לישון יותר בשקט…
כשנרגיש מספיק גדולים, נשכיל לבטל את ההתפעלות מגודלו של העולם על כל מה שהוא מייצג, ונחוש שיש לנו מה להעניק לו. כך נגיע בקרוב ממש "אל ארץ טובה ורחבה", וככתוב בהפטרה :
"ששון ושמחה ימָצֵא בה, תודה וקול זמרה".
הדלקת נרות : 7:03 שבת שלום ומבורך
צאת שבת : 8:13 דוד טל
