קפיינשמיקר. הגילוי המרעיש של קפה אנין

11 קפיינשמיקר. הגילוי המרעיש של קפה אנין

בקרית טבעון, בשכונה קטנה ולא מרכזית, נמצא לו בענווה ובשקט, הקפה הכי טעים באזור (ויש אומרים בארץ). כן. ככה. בפשטות. מתחבא ומחכה שתגלו אותו.

שתיית קפה בבית קפה, כמו הרבה דברים בארץ, כבר מזמן והפכה להיות חסרת יחוד. הישראלים אולי החליפו את הנס על חלב בהפוך חלש עם הרבה קצף, אבל יחד עם החינוך לאהבת האספרסו, הגיעה תופעת הלואי של הרשתות. הכל נראה כמו כל דבר אחר פלוס ארוחת בוקר זוגית.
אז הנה לכם הפתעה – קפה אנין.
22 קפיינשמיקר. הגילוי המרעיש של קפה אנין
כמו שכבר צויין, יושב לו בקרית טבעון ברחוב הגפן קפה קטן. בעצם בית קלייה ובית קפה. דני בר–לב, הבעלים, הבריסטה (מכין הקפה), וקולה הקפה, בילה מספר שנים בארצות הברית. בתור חובב קפה, הוא חיפש בנרות כוס קפה ראויה במדבר הדלוח של מעצמת הסטארבקסים, אךזו לא היתה בנמצא.
בלית ברירה, הוא החליט ללמוד כיצד להכין קפה בבית, כשהוא מתחיל בקליה על מחבת, ולאט לאט מתפתח ורוכש קולה ביתי ומכונת אספרסו.

דני אוהב את כוס הקפה שלו כי הוא חקר, שיבח, טעם, ושיפר אותה, עד שהגיע לכוס הקפה המושלמת. היום, בשובו לארץ, בשכונה בה הוא חיי, הוא מכין את שתי התערובות שהתקבעו לאחר כמה שנים של ניסוי ותהיה, ומזמין את המעונינים בקפה טוב לבא ולטעום.
31 קפיינשמיקר. הגילוי המרעיש של קפה אנין
מתוך עיקרון, בקפה אנין יש רק קפה. דווקא בדומה לבתי קפה אמריקאים, אין פה סנדביצ'ים, קישים, עוגות גבינה, ושייק פירות. יש קפה! קפה מצויין ולידו אפשר לטעום עוגיה שאפתה טליה, אישתו של דני. אבל רק עוגיה. וזה כל מה שצריך ליד כוס קפה טוב.

אז למעונינים, לסקרנים, לאוהבי הקפה – מומלץ בחום לעבור בקפה אנין. תמצאו שם את דני, שישמח להסביר ולהכין לכם את הקפוצ'ינו כמו שאתם אוהבים. תוכלו לשבת, לקחת, לקנות קפה הביתה (טחון עולה מעט יותר, ואם תביאו מיכל פלסטיק מהבית, תזכו בעוד הנחה). המחירים שווים! לכל כיס (קפוצ'ינו בעשרה שקלים?! לא נראתה חיה כזו מאז 2001), השכונה שכונתית ומתוקה – בקיצור– וותרו על הארומה, גרג, ג'ו למינהם ליום אחד, ובואו לתמוך בעסק מקומי, אישי, המספק כוס קפה נדירה באיכותה. לרוויה
41 קפיינשמיקר. הגילוי המרעיש של קפה אנין

קפה אנין
רחוב הגפן 2, קרית טבעון
04-8733699
שעות פתיחה (זמני) הן

א’ ג’ ה’ 07:45 – 13:00
15:30 – 18:30

ד’ 07:45 – 12:30
ו’ 07:54 – 14:00

כתבה: רותי אופנהיים

סגור לתגובות.