פרשת משפטים

פרשת משפטים היא הפרשה הראשונה שנכתבה בתורה ללא סיפור.
יש בה דינים, מצוות וחוקים ומשפטים. ירידה לפרטים המרכיבים את השלם שקיבלנו על עצמנו בשבת עברה.
לחוקים יש חשיבות רבה, והפרשה השבוע נותנת לנו בראש ובראשונה את הכוח
לעשות סדר ולארגן את מחשבותינו מחדש באופן יעיל ונכון יותר עבורנו, תוך שמירה על מסגרת והתמדה.

אני שולחת לכם את הדברים היפים שנכתבו על ידי רוזין רוזנבלום שבחרה למקד את כתיבתה על השבת.
איך היא בוחרת להתיידד עם השבת, עם המהות שלה ובעצם היא לומדת להודות על המתנה
הגדולה שריבונו של עולם בחר לתת לנו.
כבני אדם לא היינו יכולים לתת לעצמנו מתנה שכזו.
היכולת לעצור יממה שלמה על מנת לא להמשיך בשגרת חיינו של עבודה אינסופית,
זו מתנה מבורכת.
"ששת ימים תעשה מעשיך וביום השביעי תשבות, למען ינוח שורך וחמורך וינפש בן אמתך והגֵר". אני כמעט נעלבת מהמצווה הזו. בורא עולם מצווה עליי לנוח בשבת כדי שכל בעלי התפקידים שעובדים תחתיי, ינוחו: השור, החמור, בן האמה והגֵר.
אבל עליי הוא לא אומר אף מילה. ומה איתי? הוא לא דואג לי? בעלת הבית לא צריכה לנוח?
אני צריכה לקרוא שוב את הפסוק כדי לגלות שהוא הכי דואג לי בעולם, כי כל הפסוק מדבר עליי.
אני עובדת כמו חמור, נושאת בעול כמו שור, מתנהלת כמו בת אמה, ומרגישה זרה בכל כך הרבה רגעים במהלך היום שלי.
כמה קשה אני עובדת בחודשים האחרונים, ממש קשה. אבל מסתבר שהגורם האמיתי לעייפות הגדולה כל כך בסוף יום העבודה, איננו כמות השעות שעבדתי או רמת הקושי של העבודה, אלא העובדה שהחלקים העיקריים שבאו לידי ביטוי אצלי במהלך היום, הם החלקים הנמוכים, הבהמיים, המשועבדים והמנוכרים שלי.
שדה הקרב של הקריירה יכול להיות מתעתע מאוד. אני חושבת שאני בונה לעצמי חירות, זהות, עניין, ולא שמה לב שאני רצה חסרת נשימה במסלול שאין לו שום קשר להנאה אמיתית או לעשייה מהותית, אלא רק לצורך להוכיח משהו למישהי.
כי מי שרץ מבוהל במסלול המתיש הזה, זו לא אני, בעלת הבית. זה החמור שחושב שאם הוא יעבוד כל כך קשה, מישהו ייתן לו פרס, יעריך אותו יותר. ולצידו השור שנהנה להיות הקורבן, זה שמרגיש שכל העול מונח על הכתפיים שלו, ואם הוא לא יסחוב את העגלה, העגלה לא תזוז.
ואיתם בסך צועדת בת האמה שכבר מזמן לא מאמינה שמגיע לה לקבל משהו מתוך זקיפות קומה. היא שכחה שהיא בת מלך ומגיע לה הרבה יותר ממה שהיא מעיזה לבקש.
אז מה הפלא שאני מרגישה כמו גר? זרה ומנוכרת לעצמי? מנוכרת לצרכים האמיתיים שלי?
אז תנוחי, הוא אומר לי מלמעלה. לפחות פעם בשבוע, תנוחי. לא את צריכה לנוח, אלא החמור והשור ובת האמה והגר שבתוכך.
בשבת, שחררי את כולם לחופשי. תישארי לבד בבית, רק את ובעלת הבית. כך יש סיכוי שתכירי קצת יותר את בעלת הבית, תתיידדו, תתחילי לסמוך עליה. ואולי אחרי כמה פגישות אינטימיות כאלה ביניכן, יום אחד תקומי ותגלי שהיא מצטרפת אלייך גם במהלך השבוע ומזכירה לך איך היום שלך יכול להיראות, כשהנשמה שלך היא הבוס שלך."

שולחת לכם את ברכתי לשבת של שלום, שבת לנפש.
שנזכה,
שלכם באהבה,
ליאורה

*רוזין רוזנבלום, כותבת ומנחה סדנאות כתיבה. מתוך 'לאשה', 2011,

סגור לתגובות.