לחגוג יציאות לדרך

לחגוג יציאות לדרך
מהבלוג של ליאורה
למען הגילוי הנאות אני אספר שאני מאוד אוהבת את החג הזה. על אף העבודה הקשה, על אף אינסוף הדברים שצריך לעשות אותם, מיליון הרשימות, הקניות שלא נגמרות יש בחג הזה הרבה יופי. התחדשות ושינוי של כל הסדר שאנו מורגלים בו כל השנה וניפוי רציני של כל מה שלא צריך (בחפצים ובלב).וכל זה חשוב גם כדי שהילדים או הנכדים יבואו וישאלו – לשם מה כל זה? ואנחנו נספר להם שנה אחר שנה כמה חשוב שנזכור שגם אנחנו היינו עבדים במצרים ונענה להם את הדברים הבאים שכתב לייבל פיין, פעיל חברתי מארה"ב:

הדיבר הראשון שאלוהים רוצה שנדע
"הדבר הראשון שאלוהים מספר על עצמו במעמד הר סיני הוא: "אנכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים" (שמות כ, ב).
אלוהים אומר זאת לפני שהוא מצווה עלינו לא לגנוב ולא להרוג, לפני שהוא מצווה עלינו לשמור את השבת ולא לעבוד אלילים. הדיבר "אנכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך… מבית עבדים" הוא הראשון מבין עשרת הדיברות. הוא מצווה עלינו לזכור לעד שאלוהינו הוא אלוהים של חירות, ושהמצוות שהוא מציע לנו הן מתנות ולא עול. קבל מצוות אלו אינה מהווה התכחשות עצמית אלא שחרור. אלוהים לא מעוניין בהכרת התודה שלנו. אלוהים רוצה שנבין ששום דבר לא חשוב לו יותר מחירותנו. יותר מכך: הוא רוצה ללמדנו שחירות תלויה בחוק. יכולנו לבחור את חירותנו במסיבה רועשת, פרועה ומשוחררת כפי שעושים אחרים. אבל אנו עושים 'סדר' של חוקים והלכות – כי מתוך כך צומחת חירותנו." (מתוך הגדה ישראלית)

מצרפת גם את השיר של יהודה עמיחי כחלק מתוך 'אני לא הייתי אחד מששת המיליונים. ומה משך חיי? פתוח סגור פתוח.' אני כל פעם נדהמת לגלות בספר שיריו שירים שלא נתתי דעתי עליהם קודם לכן.

"ומה משך חיי. אני כמו אחד שיצא ממצרים
וים-סוף נבקע לשניים ואני עובר בחרבה
ושתי חומות מים מימיני ומשמאלי.
מאחוריי חיל פרעה ופרשיו ולפניי המדבר
ואולי הארץ המובטחת. זה משך חיי".

והרהור קצר על משמעות חג הפסח
כתבה יעל יחיאלי, ירושלים,

האביב כבר כאן, אפשר כבר להריח את הגעתו של ליל הסדר – ההכנות, המתנות, הניקיונות. ומה בעצם אנחנו חוגגים בערב זה? את יציאת מצרים כמובן. למעשה אנחנו מציינים ואף חוגגים את היציאה פעמים רבות: שבת היא זכר ליציאת מצרים, שלושת הרגלים הם זכר ליציאת מצרים, ולא פחות חשוב מזה – כל מצוות היחס אל החלש – הגר, העבד, היתום והאלמנה, הם זכר ליציאת מצרים.
יציאת מצרים היא אבן יסוד בבניית הזהות הלאומית שלנו, וזה קצת מוזר לחגוג את היציאה, ולא את ההגעה לארץ. אנחנו כמעט ולא מציינים בתרבות שלנו את ההגעה לארץ (חג הביכורים הוא החג היחיד שאנחנו חוגגים את היותנו בעלי אדמה, וגם אז הטקסט מזכיר את יציאת מצרים). כמעט כל התורה מספרת על המסע של ישראל במדבר, עם העליות והירידות (והירידות והירידות) של המסע הזה… וספר דברים נגמר על סף הכניסה לארץ, כאילו פספסו את ה-'HAPPY END' שאנחנו כל כך רגילים אליו בסיומו של כל סרט.
זה לא שהסוף לא חשוב, אבל יש לנו כאן הזדמנות לחגוג התחלות, לחגוג יציאות לדרך, יציאות מצרים ויציאות אחרות. להניח לשאלה האם המטרה הושגה, האם הגענו ליעד. פשוט לחגוג את זה שיצאנו לדרך.
ובשביל לצאת לדרך אני צריכה להיות בת חורין. עצם האפשרות לצאת אל הדרך היא חירות. ליל הסדר חוגג את החירות, לא החירות של השגת היעד אלא החירות של התחלת היציאה אליו, ואם נגיע מה טוב, ואם לא נגיע – אז לפחות חגגנו…
בברכת "לאן ניסע לעמק או לכפר? לא משנה, העיקר שנוסעים!" ('בלי סודות')
חג חירות שמח ודרך צלחה! (מתוך ניגון נשים, המדרשה באורנים)

ולסיום אני רוצה להזמין אותך לבקר בגלריה אורייתא לכבוד החודש האחרון לתערוכה 'אילנות מכאן ומשם' של האמניות אורית חופשי ואורית ליבנה. ובהזדמנות זו גם לברך את ברכת האילנות עם הריחות של פריחות ההדרים.
היוצא בימי ניסן ורואה אילנות שמוציאים פרח צריך לברך:
"ברוך אתה ה' א-להינו מלך העולם, שלא חסר בעולמו כלום וברא בו בריות טובות ואילנות טובות, ליהנות בהם בני אדם".
במידה ולא הגעתם עד אלי – ואתם רואים שני עצי פרי שפורחים – פשוט תברכו את הברכה היפה הזו.
שנזכה לחגוג יציאה חדשה לדרך,
מכל הלב,
ליאורה

סגור לתגובות.