תמרת – תולדות הקמת הישוב הקהילתי הראשון בארץ

כפי שסופרו מפי דבורה-ורדית בר-אילן,
אדריכלית אקולוגית ומתכננת ערים.
תושבת תימרת, היוזמת, והמתכננת של היישוב.

7 תמרת   תולדות הקמת הישוב הקהילתי הראשון בארץ

ברצוני לתאר את סיפור הקמת תימרת כפי שאני מכירה אותו. חלקכם לא מכירים את הסיפור וחבל, זה סיפור טוב. כמו כן מצורפים מסמכים שנמצאים איתי המלווים את הקטע הראשון עד לתחילת הבניה, שמשם כבר לא הייתי מעורבת.

יישוב מחדש של הישוב העזוב "תימורים" הייתה אופציה שדיברו בה רבות בעמק ובעיקר בנהלל, שם טעו במשך שנים לחשוב שזו תהיה התיישבות לבנים שלהם. למעשה – המושב נהלל לא התרחב מרגע לידתו ועד היום.
בשנת 1973 התחיל לגלגל את הנושא עמוס בן-דוד ז"ל מנהלל, בעלה של רוני עמיעד. הוא פנה להרבה אנשים בני גילו, ילידי 1945,6,7,8, ובין השאר גם אלי. בשיחתנו, אמרתי לו שאני מחכה שהנושא יתפתח ואז אצטרף. גרנו אז בירושלים, עדיין האמנתי שנישאר שם והעמק עוד לא קרא לי בחזרה. ההתחלה ההיא הסתיימה במלחמת יום-כיפור, עם נפילתו של עמוס.
5 תמרת   תולדות הקמת הישוב הקהילתי הראשון בארץ
היישוב הקהילתי הראשון
בתחילה בדקנו,שלמה בר-אילן, בעלי דאז, ואני, כמה וכמה רעיונות לגבי התיישבות, בעיקר בהרי ירושלים (צובה, עין-רפה). היינו ירושלמים באותה תקופה וחיפשנו מקום שיתאים להקמת יישוב כפרי בלתי-חקלאי באזור. מאוחר יותר חזרנו לגור בעמק, בנצרת עילית, וההבנה שאין לנו בית אמיתי עם ריח אדמה וגינה בחוץ, הייתה בלתי-נסבלת. באוגוסט 1976, נולדה במזל-טוב בתנו יעל, ודירת השיכון אותה רכשנו הייתה בלתי מתאימה לצרכינו, וכך צצה שוב המחשבה על תימורים. החלטנו לבדוק את העניין, ולראות האם יש לנו פרטנרים לרעיון התיישבותי.
פנינו קודם כל לחברים שלנו מגרעין "חצבה", שעברו לצפון – חברים שאיתם הייתי בהקמה של מושב חצבה שבערבה. היינו חבורת "יוצאי" עם געגועים לקהילה, ליחד כפרי.
ליצור יישוב בצפון מבחינתי ,הייתה יצירת אלטרנטיבה לנו, כבני מושבים שאין להם אפשרות לקבל ירושה של מגרש במושב. אלטרנטיבה, שבזמנו באה לפתור בעיה של הרבה צעירים שרצו להישאר במסגרת כפרית וקהילתית בדומה לזו שגדלו בה, מבלי להיות חקלאים – לא במושב ולא בקיבוץ.
לפיכך, הקמת יישוב בתימורים הישנה לווה בבריאה חדשה- רעיון התיישבות חדשני- יישוב קהילתי. זו הייתה המעטפת שהוצעה לנו ע"י חגי בנימיני, אז סגן ראש המועצה האזורית קישון. יישוב עם חיי קהילה משמעותיים, חגים משותפים, פעילויות משותפות ובמרכזו, ביה"ס פתוח שייתן את החיות והעניין למקום. (לפי הדגם של ס.ניל באנגליה.)
להזכירכם- בשנות ה – 70 המאוחרות החינוך אלטרנטיבי עוד היה בחיתוליו וכנ"ל בנייה אלטרנטיבית, אקולוגיה וצורות התיישבות חדשניות. ישוב קהילתי שהינו אגודה שיתופית למטרת חיים משותפים כקהילה ללא חקלאות היה חידוש מעניין.
צורות ההתיישבות הקהילתיות שצמחו בארץ היו מתחילתן סביב כלכלה משותפת בצורה זו או אחרת. קהילה שהמשותף לה הוא חינוך אלטרנטיבי ,בניה עם תשומת –לב סביבתית וטקסי חג, לא היתה. (מלבד יודפת, שגרו בה אז אנשים מעטים ולא היה בה בית-ספר)
התחלנו מקריאה ל-10 זוגות, מתוכם נענו לנו חמישה. למפגש הראשון, שהתקיים בבית הוריי ,משפחת רקובר, בבית-שערים, הופיעו מלבדנו שני זוגות – דני וסמדר כץ ויוסי ואסתי קוסטי. ניריק ומשה יעקובי ונורית ודובי בירן הביעו תמיכה טלפונית .
לסיכום הפגישה, שהייתה נלהבת ומעשית מאוד, החלטנו להיפגש עם נציגי המועצה- חיים ראם, ראש המועצה דאז וחגי בנימיני, סגנו. חגי היה המלווה של הגרעין שלנו בחצבה והיו לנו יחסים טובים מאוד איתו. חיים ראם היה מבית-שערים, המושב בו גדלתי, איש נפלא בפני עצמו. השניים היו יותר משמחים לרעיון והפגישה שאחרי שבועות מספר התקיימה בתימורים הישנה, עם זוגות נוספים ששמעו על העניין והגיעו.

זה היה בתחילת החורף, נובמבר 76, הכביש לתימורים היה קיים עד בית הקברות של נהלל ומשם טיפסה דרך כורכר עד תימורים הישנה, שהייתה מקום יפהפה. הרבה מבנים נטושים, ביניהם בית אבן אחד, שדרת ברושים נהדרת ואלונים גדולים בין החורבות. הגבעה פרחה כולה בסתווניות וכרכומים.

הגיעו הרבה אנשים, ביניהם פנים חדשות שלא הכרתי. הייתה פגישה מוצלחת, עם הרבה התלהבות ורצון להניע. סיכום הפגישה היה שאנחנו, כהוגי הרעיון והמייסדים, נכין תוכנית אדריכלית לשינוי ייעוד האתר מייעוד חקלאי לייעוד למגורים ובנוסף נגבש גרעין אנושי ראשוני. תוכנית שינוי- ייעוד וקבוצת אנשים מחוייבת, היו הכלים איתם היינו אמורים לפרוץ דרך ולעבור את כל מחסומי ההתנגדויות שהיו אז להקמת ישובים חדשים בתחומי הקו הירוק (בעיקר בוועדה לשמירת קרקע חקלאית ועיירות פיתוח בגליל)

אז איך עושים את זה? החזון
דני כץ ואני, כאדריכלים מלאי רצון ומרץ, לקחנו על עצמנו את משימת התכנון. במקביל התחלנו לארגן גרעין ראשוני, שלצורך כך 3 המשפחות הראשונות- כץ, בר-אילן וקוסטי היוו וועדת קבלה.
זה היה מאתגר, זה היה חדש ומרתק, והבאנו הרבה חלומות אל התינוקת הזו.
השאלות העיקריות בהן עסקנו, כחולמים ומתכננים היו- איך לבנות בתוך יער ולהשאירו שלם, כמה משפחות נחוצות ליצירת קהילה חיה ונושמת . כמה משפחות יאפשרו יצירת ביה"ס אחר, בית ספר אוהב ותומך כדוגמת "סמרהיל" באנגליה. בעיקר- איך מקימים יישוב "נכון" שמחובר לאדמה.
האנשים אותם הזמנו היו בני מושבים וקיבוצים, שנשארו חסרי-זכויות במקרקעין של הוריהם וחשבנו שקהילה עם ביה"ס אלטרנטיבי יכולה לעניין אותם. קהילה שמקיימת חגים ומועדים בדומה לקיבוצים דאז, שיש לה עניין משותף בחינוך, קהילה שמורכבת מאנשים שחיים קרובים לטבע מושכים אותם.

התכנון הראשוני,"שינוי ייעוד", הסתיים בקיץ 77. מה שמנו בו? תכננו מגרשים גדולים (דונם עד דונם וחצי)בתוך החורש, אצבעות-אצבעות. מרחק מירבי מהמרכז- 350 מ'- מרחק הליכה רגלית יומיומית. תכננו שטח ציבורי גדול וירוק שייאפשר מבני ציבור בתוך החורש. התחלנו לעבור בוועדות השונות. סך הכל הרעיון בראשיתו התקבל בברכה, ובהחלט חווינו מזל של מתחילים.
כוונת התכנון היתה לפגוע באופן מינימאלי בחורש, ליצור מגרשים מספיק גדולים כדי שהיער יוכל להישאר דומיננטי, ליצור מערך כבישים ומדרכות בעלות מינימאלית, ללא שיתוף של מוסדות המדינה בתקצוב היישוב. למה? התכוונו לרוץ עם התוכניות, לא לחכות לתקצוב ציבורי שייקח שנים ובנוסף- האמנו שעלות בניה פרטית, כולל פיתוח, לא יקרה יותר מדירת שיכון עירוני, נכון לאותה תקופה.
בבדיקה תקציבית ראשונית זה יתברר כנכון ובדיעבד חסך לנו לפחות 5 שנים נוספות של ציפייה לכסף.
האישורים התקדמו יפה ובמקביל היינו אמורים לקדם את יצירת הגרעין האנושי. כאן התעוררה בעיה אנושית פשוטה – מי מנהיג את המהלכים הללו ומי האנשים שאנו מעוניינים לצרף לתחילת התהליך. מה הקריטריונים לקבלה ואיך להבהיר את החזון למצטרפים. היינו צעירים, חדשים בעולם הבירוקראטי ועם חשש גדול מלפגוש ציניות מול חזון ציוני נאיבי. החברה הישראלית באותו זמן הייתה בהחלט צינית, ואת הרעיונות האלטרנטיביים של יצירת סביבה ירוקה וחינוך אחר, הבלענו, לא צעקנו אותם מספיק חזק.
דוגמא להתייחסות הסביבה – המשפחה שלי, חקלאים מבית-שערים, שאלו אותי, בלעג לא קטן, למה אני לא הולכת לספר, לגבולות. מה פתאום יישוב במרכז הארץ?
עלי לציין שמבחינתי, ליישב את תימורים היה בהחלט גבול, גבול בין סיומה של התיישבות יהודית והתחלתה של ההתיישבות הערבית הגלילית. ראיתי בחזון תמרת יצירת יישוב יהודי אטרקטיבי שימשוך אנשים לקדמת הגליל ומשם, המשך של התיישבות דומה לתוככי הגליל וזה כבר יהיה הרבה יותר קל.
הפתרון לקונפליקט עתידי והתנגדות אפשרית ליוזמה פרטית, היה ע"י הקמת "אגודה בייסוד" ע"י המועצה האזורית. בתוך האגודה הראשונית הזו היו משפ' בר-אילן, יעקובי ,קוסטי ועובדי ציבור של נהלל, (שבעצם לכבודם רצתה המועצה את הישוב), מה שלאו דווקא היה האינטרס שלנו. אנחנו ראינו במקום העתידי חזון של קהילה מסוג חדש שעניינה -סביבה אקולוגית, חינוך פתוח ומרחב מחבק שיהיה אפשרי לחגוג בו חגים כמיטב המסורת של ההתישבות העובדת, לעומת בניית שכונת מגורים סתמית עבור עובדי המועצה. שתי גישות שונות לחלוטין.
את תכנון היישוב מכאן המשכתי במשרדי ללא דני, שפרש. בהמשך התעוררו עוד ועוד קונפליקטים, שלאורם הגענו להחלטה לעצור את תהליך הרשמת האנשים עד לשלב שיהיו תוכנית מפורטת ותקנון אגודה מאושר. שני שלבים שיש בהם אינסופ ביורוקרטיה. לאחריהן, חשבנו, נהיה בטוחים יותר במה שיש לנו להציע.
6 תמרת   תולדות הקמת הישוב הקהילתי הראשון בארץ
לא רוצים כסף
בשלב זה, בנינו מודל של יישוב, כולל כל הכוונות שלו, האישורים והרקע הרעיוני ואליו התכוונו לצרף את מי שיהיה מעוניין במודל הזה. צוות העבודה היה מורכב מבוריס דיקרמן (שהצטרף למשרדי כשותף) אנוכי- ורדית בר-אילן ובעלי דאז- שלמה בר-אילן שעבד על יצירת תקנון האגודה ואישורו, עבודת פרך בפני עצמה, שארכה למעלה משנתיים עם קושי אדיר לקבל אישורים.

כל החלטה הובאה בפני חגי בנימיני ובפני ה"אגודה בייסוד".
כמשפחה- גידלנו 2 ילדים קטנים, דוד ויעל, עבדנו כל אחד בעבודתו והקמנו יישוב במאמץ מטורף.
זאת הייתה עבודת סולו כשחגי ו"האגודה בייסוד" מלווים אותנו, מגבים אותנו וגם- מפריעים לנו.
היינו בסביבה שבעיקר הטילה ספק באפשרות של הקמת יישוב חדש , נגד כל הסיכויים וביוזמה פרטית. השלב הזה היה בו הרבה מאמץ עם מעט מאוד פרגון סביבתי וכל הזמן לענות על השאלה- "נו, מתי כבר תעלו על הקרקע?".

הייתה הצעה של עליה על הקרקע והקמת התנחלות לא- חוקית, הצעה שהתנגדתי לה. רציתי בית ויישוב ברישיון ולא להתעסק במלחמות תוך כדי החיים.
בתחילת 1980 הביא חגי את אריק שרון, שר השיכון דאז, לשטח. כאנטי–היסטוריונית כפייתית, אין לי תיעוד מצולם מהאירוע, וחבל. נסענו עם אריק וחגי באוטובוס למעלה הגבעה. הוא מאוד התרשם מהרעיון, כי גם הוא חיפש באותם שנים דרך ליישב את הגליל בנוער צעיר ורענן.
הסברתי לו במפות, באותות ובמופתים שזו יכולה להיות הדרך היותר יעילה ליצירת רצף התיישבותי יהודי מן העמק ועד הגליל- יישובים קהילתיים שזקוקים למעט קרקע יחסית לכמות התושבים. הוא אהב, התרשם ושמח. כמה כסף אתם רוצים, הוא שאל? לא רוצים כסף, רוצים אישורים. מזה הוא כבר היה מופתע. בלי כסף מאיתנו, הכיצד?

למה לא רצינו כסף ? כי קבלת כסף יוצרת את התלות ואת ההכתבה של התנאים. חשבתי שמן הראוי להקים מקום בכספי מתיישביו, יצירת מקום בלתי-תלוי, בתוך מרחב שהיה כולו מאורגן צנטרליסטית ע"י המדינה- אם ואחות.
כן- בהחלט גישה יוצאת-דופן.
ואם יוצרים תוכנית פיתוח חסכונית ליישוב, זה גם אפשרי. בלי לערב מתווכים למיניהם בדרך, קבלנים וקבלני קבלנים ומגלחי הרים ומפתחי-עד בלי-די.
הנוסחא הייתה כזאת: כל משפחה תמכור את דירת השיכון לזוגות- צעירים העירוני שבו היא חיה ובו חיו רוב צעירי-אותו-הזמן, ובאותו כסף תוכל לבנות בית ולשאת בהוצאות הפיתוח ובניית מרכז ליישוב.
אריק שמח, אנחנו שמחנו. היו לנו עוד כמה מפגשים במשרדו שבירושלים (איני זוכרת אם הוא היה שר החקלאות או שר השיכון,) בכל אופן, זה היה לאחר הקמת המצפים בגליל על-ידו וחיפוש דרך פשוטה להרחבת ההתיישבות בגליל. אנחנו סיפקנו את הפתרון.

כאן הגיע השלב של אישור הקמת היישוב ע"י ועדת השרים לענייני התיישבות וקרקע חקלאית, מחסום בירוקראטי לכל רעיון התיישבותי. עברנו חודשים של מתח עד שאריק שרון כינס ישיבה שבה, על חודו של קול, זכינו באישור! (1980)
יש! אפשר להתקדם, אפשר לרוץ קדימה. תוכניות מפורטות כבר היו. מה שנשאר זה למצוא קבלני פיתוח למיניהם- מים וביוב, כבישים, חשמל. לפתוח את ההרשמה מחדש ועכשיו כבר ניתן לגבות כסף ראשוני מהתושבים שיכסה את התחלתן של תוכניות פיתוח והתכנון שנעשה עד לאותו זמן.
ניתן להירשם כאגודה – הגיע הגשם לו ייחלנו. מזל-טוב. השנים 1976 – 1980 היו שנות ההכנה.

הנה זה קורה!
ואז התחילו ההתנגדויות; כל עיירות הפיתוח ניסו לקעקע את ההחלטה: "גוזלים מאיתנו את מיטב בנינו!", "ישוב כזה יהיה על חשבוננו" ועוד כהנה וכהנה. כל ראשי המועצות הללו היו אנשים שעבדתי איתם .זה לא היה טוב.
מנגד הגיעו פתאום פרגונים; יהודה הראל מהגולן, התעניינות גדולה של אנשים והרשמה מיידית של 100 משפחות ועוד רבות עומדות בפתח. הצלחנו. זה היה בלתי – יאומן, שנים של עבודה סיזיפית ופתאום- מחיאות כפיים לא צפויות.
הכנו את תוכניות הפיתוח(כבישים, מים-ביוב, חשמל) עם משרדים רציניים, התחלנו לקבל הצעות מחיר מקבלנים וכינסנו את ראשוני המתיישבים העתידיים למפגשים קהילתיים.
היינו עייפים. העבודה העיקרית במשרדי הייתה תכנון תימרת, עם הכנסה מינימאלית וצריך גם לאכול ולהאכיל את הילדים. הכל התנהל במשרד ובבית. לא היה מקום פנוי מתמרת. יום –משרד, לילה –ישיבות, ועדות קבלה, טלפונים של מתעניינים, עולם ומלואו.
חתמנו על מכרזים, העבודה בשטל התחילה. לא יאומן.

בשלב הזה חיפשנו מחליף לצורך ניהול הפרוייקט. חגי חיפש, אנחנו חיפשנו, כבר היו לנו שותפים- ראשוני המתקבלים, היה עם מי לחלוק. היו לנו 5 מועמדים לתפקיד מנהל פרוייקט הפיתוח שכל אחד מהם וויתר או לא נמצא מתאים. חיפשנו זמן רב. הכי קרוב להתקבל היה בני ענבר, שהיה עם ניסיון מכובד ונראה מתאים עד מאוד. הוא לא רצה, לא האמין שאכן ישוב כזה, פרטי, יכול לקום. כמה מביך מנקודת ראות של היום.
מ. ב. היה בן כיתה שלי מבית-שערים, הוא בדיוק השתחרר מהצבא אחרי שהתאלמן. היינו ידידים, בעיקר הייתי ידידה של אשתו שנפטרה באותו זמן ושאותה מאוד אהבתי. היא גם הייתה הראשונה שהכירה לי את הפנטזיה של יישוב תימורים על ההר, פנטזיית נעורים שנראתה כחלום שלא נועד להגשמה.
כששמע מ. על חיפושינו ותסכולנו, הציע את עצמו. לא ידעתי אם זה טוב, כמה הוא בקיא בבניה, הרי הוא בא מהצבא, ממלחמות, מה הוא יודע. פניתי לחגי והחלטנו לנסות אותו.
מבחינתי, מבחינת הבית והמשרד, נשמנו לרווחה: קיבלנו 100 משפחות, יש לנו מנהל-פרויקט, יש הנהלה חדשה, אפשר לנוח. נשאר לנו רק לפקח על ביצוע התכנון כמו שצריך. העבודות בשטח כבר התחילו, כשמנהל הפרויקט נכנס, הן היו בעיצומן.
אני עוד זוכרת את הימים בהם הלכתי עם סרט אדום וכחול, לסמן את העצים להורדה ואת העצים שאסור לגעת בהם בשום אופן. אלו היו רגעים קשים. הרבה אלונים יפים. החלק הטוב היה שכתבנו בתקנון הבניה שהורדת כל עץ דורשת אישור. (זה לא היה אז בתקנות הבניה!).

2 תמרת   תולדות הקמת הישוב הקהילתי הראשון בארץ

תמרת היום
14 תמרת   תולדות הקמת הישוב הקהילתי הראשון בארץ

סגור לתגובות.