פרשת חיי שרה חומש בראשית כג'-כה'

בס"ד
מבט לשבת: פרשת חיי שרה חומש בראשית כג'-כה'
מעובד עפ"י שיחות הרבי מליובאוויטש
חיים – בהמשך לחיים…

השבוע, כמדומה, אין קשר בין שם הפרשה לתוכנה. התורה מודיעה בתימצות על מות שרה אמנו, בלי להתעכב על סקירת אירועים חשובים בחייה. רובה של הפרשה עוסקת בשליחות אליעזר למציאת כלה ליצחק. חתונה יהודית ראשונה בנישואי יצחק עם רבקה. ובסיומה מספרת בקצרה על פטירת אברהם אבינו, אבי האומה, ועל מות ישמעאל. שלוש מיתות בתוך פרשה אחת!
מתעוררת תמיהה: הכותרת מבליטה את החיים – חיי שרה – בעוד שיש בה אירועים של היפך החיים?!

התורה מלשון הוראה, מאירה את משמעות החיים ברבדים רוחניים-נצחיים. ללמדנו שחיי שרה אינם בני-חלוף ולא נסתם עליהם הגולל במערת המכפלה. חייה מוסיפים להתקיים בצאצאיה הממשיכים לחיות ולהחיות את דרכה ומורשתה. יתר על כן, גם נשמתה, ממשיכה "לחיות" באופן שונה ונעלה יותר ככתוב:
"ויהיו חיי שרה מאה שנה, ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה" מדוע נכתב "שני חיי שרה" מהם שני-חיים? ללמדנו שזכתה שרה בשני עולמות: בחיי העולם הזה – ובחיי העולם הבא. בזכות מעשיה הטובים, ניתנה לה האפשרות להשלים בעולם הבא את מה שלא הספיקה לעשות בעולם הזה.
עולה מכך שהעולם הבא אינו רק שכר על העבודה כאן, וקיום ההבטחה ש "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא", יותר מכך, מתאפשר להמשיך בו פעולות שלא הספיקו לבצע כאן עלי-אדמות, של
חיים – בהמשך לחיים!

בתפיסה היהודית, המוות אינו סוף פסוק. הגוף על פי היהדות הוא כלי מיוחד מאד לאיחסון הנשמה,שנשלחה מלמעלה לשכון בו, ובאמצעותו למלא את תכליתה. בתום תקופת "השליחות" שבה הנשמה לצור מחצבתה, לנותן החיים, ועולה לשלב גבוה יותר, וממשיכה "לשמור על קשר" עם יקיריה ומכבדיה, ללא הגבלות זמן ומקום. בעצם היא מוסיפה לחיות אבל באופן שונה.
מכאן העליה לקברות צדיקים של רבבות ישראל, להשתטח, להתפלל ולבקש כל אחד במצטרך לו.

במדרש רבה מתוארים ארבעה דברים שייחדו את שרה בחייה עלי אדמות, והומשכו ע"י כלתה, ממשיכת
דרכה. נר דולק מליל שבת עד ליל שבת הבא – ענן של קדושה "קשור" על פתח אוהלה – דלתות האוהל
פתוחות לרווחה – ברכה בעיסת הבצק שתפח תמיד.
כאשר ארבעת הנ"ל המשיכו להתקיים אצל כלתה רבקה, אזי הכתוב מתאר לנו את רגשותיו של יצחק: "ויאהבה"! המוות קיבל משמעות חדשה, של היפך החידלון. שרה ממשיכה לחיות דרך רבקה, וגם דרך כל בת ישראל הדבקה בהנהגותיה: נר שבת. הכנסת אורחים. טהרת הבית היהודי, והפרשת חלה.

לכל נשמה יש את הכוחות המיוחדים לה שבאמצעותם היא ממלאה את תכלית בואה לעולם. היהדות
שוללת את המוטו הנהנתני "אכול ושתה כי מחר תמות", ומייחסת לחיים משמעות רוחנית-נצחית.
על כן, העולם הזה הוא פרוזדור שכדאי לעבוד בו כראוי כדי להכנס ל"טרקלין".
הזמן בעולם הזה "שווה זהב"! אין זו סתם קלישאה. כל דקה יש לה ערך שכדאי לנצל עד בוא
משיח צדקנו, שאז יקויים הכתוב: ישעיה כה' : "בילע המוות לנצח", כך יהיה בגאולה האמיתית והשלימה.

הדלקת נרות: 5:25 שבת שלום ומבורך
צאת שבת: 6:33 דוד טל

סגור לתגובות.