מבט לשבת ויחי חומש בראשית מז'-נ'

בס"ד
מבט לשבת ויחי חומש בראשית מז'-נ'
מעובד עפ"י שיחות הרבי מליובאוויטש
וויתור – גדלות נפש.
בדרך כלל קשה לוותר. הוויתור מתפרש לעיתים כאקט של התקפלות מתוך חלישות אופי, בבחינת:
וויתרתי – הפסדתי: כסף, זמן, תפקיד, משאבים – כל דבר שהוא שלי ולתועלתי, שנדרש ממני לתת
ממנו לזולת.
בפרשת השבוע מוקדש מקום של כבוד לרחל אמנו, שעיקר מעלתה התבטא ביכולתה לתת בשלמות
לזולת, תוך ביטול וְוִיתור מוחלט. יעקב אבינו, על ערש דווי, מָשְׁבִּיעַ את בנו יוסף, לקברו בארץ ישראל,
במערת המכפלה, למרות הטירחה הקשה הכרוכה בכך. בחוש פנימי דק, מרגיש יעקב שיוסף כואב
על שרחל אמו נקברה בדרך, לא במקום מכובד. ועכשיו, לפני הפרידה הוא מתנצל וחושף את הסיבות
שהביאו אותו לקברה דווקא שם.
אילוץ בכורח הנסיבות? – נִווכח שהטעם לכך נעלה יותר.
רחל, כידוע, היא האם היחידה מכל ארבע האמהות שנקברה בודדה, בדרך אפרתה בואכה בית לחם.
כל האמהות והאבות נקברו זוגות זוגות במערת המכפלה בקריית-ארבע שבחברון. המבנה המיוחד
של המערה התאים לארבעה זוגות בלבד, ונקברו בה: אדם וחווה, אברהם ושרה, יצחק ורבקה, ונותר
מקום לזוג האחרון: ליעקב ו…רחל או לאה. מי מהן, אם כן, תזכה להיקבר לצידו? הדעת נותנת שהזכות הזו תהיה שמורה לאשה האהובה. לזו שהמתינה שבע שנים בסבלנות, בנאמנות ובשתיקה גדולה כדי שישא אותה לאשה– לרחל. אבל לא כך היה. רחל נפטרה בדמי ימיה, בלִדתה את בנימין, אחיו הצעיר של יוסף, ונקברה במקום שאינו מקום, על אם הדרך.
יעקב, הכיר לפני ולפנים את רעייתו האהובה, שכל מהותה היתה למען הזולת, תוך וויתור על נהנתנות
אישית. כמסופר במדרש: רחל העניקה ללאה אחותה את הסימנים המוסכמים הסודיים שנקבעו בינה ובין בחיר לבה, ובגדלות נפש, וויתרה על יעקב חתנה, על העתיד שלה, ועל הייעוד שלה. וויתור בפן האישי – הגשמי, ובפן הרוחני, על ייעודה כאם לעם הנבחר. כל זה, ובלבד שלא להכלים את לאה אחותה שהוכנסה בעורמה לחופה – במקומה.(רחל כלל לא שיערה שגם היא תינשא ליעקב) הוויתור למען הזולת, והרגישות לכבוד הזולת, זוהי הנקודה המזהירה והמאירה ברחל. נשמתה לא תוכל למצוא מנוחה בקבר האבות לצידו של בעלה, כי נשמתה קשורה בעבותות אהבה לבניה, לכלל ישראל – לכולנו.
היא לא הספיקה לכתוב צוואה, או לשוחח על רצונה עם יעקב בעלה. היא נפטרה בחטף, אשה צעירה בת 36
שנים בלבד. אך יעקב שנפשו היתה קשורה בנפשה, את קולה הפנימי הוא שמע. הכיר את רחשי-לבה ומאווייה, וראה ברוח קודשו שבני ישראל יִגלו מארצם, ויעברו שחוחים ואבלים בדרך בית לחם. לכן, הבין
שזה המקום המתאים לה, היא זאת שתתן את כל כולה למען עמה הגולֶה "רחל מבכה על בניה". היא זאת שתעורר רחמי שמים, בתחינה של אמא, ובתפילה של אם האומה. יש לה על מה להסתמך ולטעון בפני
הבורא: "כשם שאני וויתרתי – אף אתה, ריבון עולם, מן הראוי שתוותר ותסלח לבניך".

יוסף, אותיות פיוס, מפוייס – מקבל בהערכה את החלטת יעקב אביו. כך ממשיך גם הוא את דרכה ומורשתה
של רחל אמו, ומבקש להקבר במצרים, להיות קרוב לבני עמו בכל שנות העבדות הקשה,
ולהאציל מרוחו עליהם. גאולתם – היא גם גאולתו. ביציאתם ממצרים בדרך לארץ ישראל, הם ישאו
את עצמותיו. בטחונו המלא בגאולה עורר בהם כח ואמונה שאכן הם יזכו לשוב לארץ האבות.

רחל ממשיכה להפיח ממקומה, כאז גם עכשיו, רוח אמונה ובטחון על הגאולה האמיתית והשלימה
הקרבה לבוא: "יש שכר לפעולתך..ויש תקווה לאחריתך, נאום ה' – ושבו בנים לגבולם" ירמיהו לא'

הדלקת נרות: 4:04 חזק חזק ונתחזק
צאת שבת :5:16 שבת שלום ומבורך
דוד טל

סגור לתגובות.